אור חדש ד׳:ה׳

1 "ותקרא אסתר להתך" פסוק ה, בגמרא מגילה טו., רב אמר, "התך" זה דניאל, ולמה נקרא "התך", שחתכוהו מגדולתו. ושמואל אמר, שכל דברי מלכות נחתכין על פיו, עד כאן. פירוש, לרב נקרא "התך" שחתכו והסירו אותו מגדולתו. ומה שלא אמר בפירוש "דניאל", לומר על רשעת אחשורוש, שהיה מגדל את המן הרשע למעלה ג, א, ואת דניאל הצדיק הסיר מגדולתו, וכן ענין הרשע שמגדיל הרשעים ומשפיל הצדיקים. ולשמואל אין סברה שיהיה יורד הצדיק מגדולתו, רק שכל דברי המלכות נחתכין על פיו. ומדקדק בגמרא כך שהיה דניאל, דאם לא כן לא הוה ליה למימר "ותקרא להתך", דלא ידעינן מי התך זה, שהרי לא נזכר בשום מקום. אלא בודאי יש פירוש למלת "התך", כמו שאמר. ואפשר* לומר כי מי שאמר שכל גזירת המלכות נחתכין על פיו לדעתו לא היה דניאל כלל, רק "התך" שנזכר כאן הוא אדם אחד* חשוב, שכל גזירות המלכות נחתכין על פיו. ולא בא שמואל לפרש רק לשון "ותקרא אסתר להתך", והלא לא ידעינן מי הוא, ולכך מפרש שהיה אחד שכל גזירות מלכות נחתכין על פיו. ובחרה אסתר בזה להודיע בזה את מרדכי כי דבר גדול נחשב אליה דבר זה, "לדעת על מה זה ועל מה זה". ואילו שלחה לו אחר, היה נראה שאין נחשב כל כך לאסתר דבר זה, רק כמו אדם שהוא רוצה לדעת כל הדברים. ולכך שלחה התך, שכל גזירות המלכות נחתכין על פיו, לומר שנחשב לה דבר זה מאוד, ובשביל זה גם כן ידעו כי הצרה היא גדולה מאוד, ויעשו תשובה גדולה.

2 "לדעת על מה זה ועל מה זה". כפל הלשון רצה לומר על מה זה שלבש שק, ועל מה זה שזעק זעקה גדולה ומרה. ועוד נראה כפל לשון הוא לחוזק, כלומר כי דבר זה הפלא ופלא עפ"י ישעיה יד, יד להלביש את השק, וזה לשון הכפל שהוא לחזק הענין בכל מקום. והמתרגם תרגם "על מה זה" שלבש שק, "ועל מה זה" לא קבל הבגדים.

3 ובגמרא מגילה טו. אמר רבי יצחק נפחא, שלחה ליה שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה, דכתיב ביה שמות לב, טו "מזה ומזה הם כתובים". ופירוש דבר זה, כי כאשר ראתה הגזירה הקשה והחמורה שקמה על ישראל, אשר לא היתה מעולם כמוהו לכלות ולאבד ישראל, אמרה כי באולי הגזירה הזאת כי ישראל עברו התורה, כי התורה הם גזירות מן השם יתברך, מבוררים ונגזרים בגזירה ממנו. לכך כתיב בה "כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים".

4 והיה זה לטעם מופלג מאוד, כי התורה הוא השכל הברור, והוא שכל הנבדל לגמרי, שהוא שכל ברור. ולפיכך היו כתובים משני עבריהם, כי הכתיבה משני עבריהם הוא הבירור הגמור, מורה על שכל נבדל, שאין לשכל הנבדל הזה -חסר- חבור אל גשם. ולא כן כאשר לא היו כתובים משני עבריהם*, והיה הכתב -תקון- חרוץ רק למעט, ולא היה חרוץ לגמרי, כי אין מורה על שכל ברור לגמרי. אבל זה דומה לשכל שהוא מוטבע בחומר, כמו שכל האדם שאינו שכלי גמור, רק השכל עומד מוטבע בחומר, ויש לו נושא, הוא החומר. ומפני שיש לו נושא, הוא החומר, אינו שכל ברור. לכן אם לא היה חקוק משני עבריהם, היה אותו חלק שאינו חקוק כמו הנושא לחלק החקוק, ודבר זה מורה על דבר שאינו נבדל לגמרי, רק שכל מה, ואינו נבדל. אבל התורה חקוקה מעבר לעבר, מורה על שאין כאן נושא כלל, והוא מורה על שכל נבדל מן הגשם לגמרי. ודבר זה מבואר במקומו.

5 ומפני כי ראתה אסתר כי נגזרה הגזירה כליון על ישראל לגמרי, והוא גזירה גמורה "להשמיד ולהרוג וגו'" למעלה ג, יג, ולא כמו שאר פורענות כשבא עליהם הפורענות היה קצת פורענות במה, ואינו כליון גמור כמו שהיה כאן. לכך אמרה שמא בשביל זה שעברו על דברי תורה שכתיב עליהם "מזה ומזה כתובים", כלומר שהם כתובים משני עבריהם, ואין כאן דבר שהוא מקצת, רק לגמרי, ולכך* העובר על דברי תורה חייב כליה לגמרי. כי כמו שהם כתובים משני עבריהם, שהם מבוררים לגמרי, כי בשביל השכל הנבדל שהוא ברור לגמרי, ולכך הדין עליהם גם כן דין גמור, שהוא הכליון הגמור, כאשר עברו על כל התורה, שהוא גזירה גמורה, לכך בא עליהם גזירה גמורה, כליון גמור.

6 ובמדרש אסת"ר ח, ד אמרו בלשון* זה; "ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה", אמרה, מימיהם של ישראל לא באו לצרה כמו זאת, שמא כפרו ישראל ב"זה אלי ואנוהו" שמות טו, ב ושמא כפרו בלוחות דכתיב בהן שמות לב, טו "מזה ומזה הם כתובים", עד כאן. ופירוש המדרש הזה כך, שאמרה אסתר כי מה שנגזר עליהם הכליון הגמור, דבר זה מפני שכפרו בעיקר הכל, וכאשר כופר בעיקר, הנה נעקר מן העיקר לגמרי, וזהו כליון גמור. ומה שאמרו "שמא כפרו בלוחות שנאמר עליהם 'מזה ומזה הם כתובים'", פירושו כמו שאמרנו, וכאשר הם כופרין בלוחות, והלוחות הם מחויבים* מוכרחים כי הם שכל לגמרי, ובפרט הלוחות שהם ראשונים לכל התורה, והם שכל עליון לגמרי, לכך כתיב בהם שמות לב, טו "מזה ומזה הם כתובים", וכאשר כפרו בהם חייבים כליה.

7 ודע עוד כי לשניהם, הן מה שאמרו שכפרו ב"זה אלי", הן מה שכפרו בלוחות שכתיב בהם "מזה ומזה כתובים", הכל טעם אחד. כי מלת "זה אלי" מורה על שהוא יתברך נמצא, כי כך משמע מלת "זה", כי זהו שנמצא לפניך. ונקרא בשם "זה" כי הוא מחויב המציאות לגמרי. ומפני שהוא כופר בדבר שהוא מחויב, ראוי לו הכליון, כאשר כופר בדבר המחויב. וכן הלוחות שנאמר בהם "מזה ומזה הם כתובים", מורה כי יש להם המציאות עד שאי אפשר זולת זה, ולכך אם כפרו בהם בלוחות, מפני שהם מחוייבים מוכרחים להיות נמצא, והם כפרו בהם, נגזר* עליהם כליון לגמרי שלא יהיה חס ושלום במציאות כלל, כאשר כפרו בדבר שהוא מחויב שיהיה נמצא. ואין דבר יותר מחויב שיהיה נמצא כמו השם יתברך, שהוא מחויב המציאות, ועשרת הדברות, אשר הם מחויבים מן השם יתברך. ולכך היו הלוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה כמו שהתבאר, ואי אפשר שיהיה דבר אחד בהם בענין* אחר. והכופר בהם הוא אינו נמצא כלל.